עיגולים של שמחה
מקור : הספרייה הלאומית : www.nli.org.il
בשנת 1994 חלתה הנערה דסי (הדסה) רבינוביץ' בסרטן אלים. לאחר סבב טיפולים כימותרפיים בביה"ח הדסה בירושלים, היא ניגשה לקבל חוות דעת שניה בביה"ח רמב"ם בחיפה - מה שהיה פחות מקובל באותם ימים. בעקבות פנייתה לקבלת חוות דעת שניה היא נתקלה בקשיים להמשיך את הטיפולים השוטפים בבי"ח הדסה. כך, לצד המערכה שניהלה על חייה, היא תבעה את הרופא מהדסה ויצאה למערכה נגד מערכת הבריאות. מאבקה הגיע לכלי התקשורת, זכה להכרה ציבורית נרחבת, והביא לניסוח "חוק זכויות החולה" - שקובע, בין היתר שלכל חולה זכות להיות שותף לגורלו הרפואי.
אבל המורשת האמיתית של רבינוביץ' לא נשארה בין כותלי בית החולים; סירובה של רבינוביץ' לשקוע ברחמים, והתעקשותה לחיות בשמחה - או כפי שהיא קראה לזה "להשתמח", הפכו אותה לסמל של התמודדות חדשה ומלאת אופטימיות אקטיבית אל מול החושך של החיים. בהודעת המענה הקולי שלה ניסחה את תיאוריית "עיגולי השמחה":
"לכל אדם יש לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול שמחה.
לפעמים העיגול קטן אך הוא יכול לגדול, לגדול ולגדול…
כאשר עיגול השמחה גדול, הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף מקומות שלפעמים כואבים.
ככל שיש יותר עיגולים קטנים, פחות מקומות כואבים.
יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן ולנו יש תפקיד - לעזור לו לגדול.
ודאי אתם שואלים "איך?" כל אחד מאיתנו חושב על דרך.
אפשר להביא לו סוכרייה, לתת לו פרח, לשיר לו שיר, לצייר לו ציור, או אפילו לומר לו
"בוקר טוב, מה שלומך היום"
והכי חשוב זה לעשות זאת בכיף, בשמחה, מכל הלב"
רבינוביץ' נפטרה בערב ראש השנה של שנת 1996. לאחר מותה מילותיה על "עיגולי השמחה" התפרסמו בעיתונות הודפסו על גבי תליונים ומחזיקי מפתחות, ונכנסו לתכניות לימוד במשרד החינוך ובצה"ל. היוצר והמוזיקאי מיכה שטרית נתקל בסיפורה של רבינוביץ' והחליט לעבד ולהלחין עיבד והלחין את הטקסט שלה. "ראיתי אותה, והייתי בתקופה רעה בחיי." סיפר. "שאבתי ממנה כוח, כי היא דיברה עם כזאת אהבה לחיים ושמחה, שהרגשתי די עלוב לעומתה. היא נתנה לי תקווה. הקדשתי לה את השיר, והוא בסופו של דבר עודד אותי".
כך נולד השיר "שמחות קטנות", שהוקלט באלבומו השני של הזמר עמיר בניון, אותו עיבד והפיק שטרית.
המילים עתירות הנשמה עושות שימוש בדימוי המקורי של דסי רבינוביץ'- עיגול השמחה - ונוגעות במתח העדין ובניגודיות בין אהבה ושנאה, בין הארצי לנשגב, בין החיים והמוות.
תגובות